הָיוּ אֵלֶּה יָמִים קָשִׁים כְּמוֹ אַבְנִית
גֵּרַדְתִּי אֶת עַצְמִי מִן הַמִּטָּה כְּדֵי
לִתְלוֹת כְּבִיסָה, לִשְׁטֹף כֵּלִים
וְלֶאֱפוֹת דְּבַר מָה, (כְּדֵי לְהַמְתִּיק אֶת הַבְּרֵרָה)
נַנִּיחַ עוּגִיּוֹת שֶׁל דְּבַשׁ וְסֹלֶת
יַלְדִּי יָשָׁן בְּתוֹךְ חַדְרוֹ בְּמֶשֶׁךְ רֹב הַיּוֹם
כְּשֶׁקָּם, זָכַר לְהִתְיַשֵּׁב בְּתוֹךְ חִבּוּק
שִׁירִים בִּיעֲבַּעוּ, אַךְ לֹא הָיָה למִי
למְזֹג
גְּבָרִים מִחוּץ לִקְלִפָּתי הַתְכַלְכַלָה
הִתְקוֹטְטוּ כְּמַסְרֵגוֹת,
מִלִּים רָעוֹת נָפְלוּ
כְּמוֹ עֵינַיִם
הַקַּיִץ הָאָיֹם הָלַךְ וְהִסְתַּבֵּךְ
חָשַׁבְתִּי: עוֹד מְעַט אָטוּס מִפֹּה
כָּךְ אוֹ כָּךְ
הַלֵּב שֶׁלִּי שָׁרַק